איך אפשר לזהות שהילד שלנו מתחיל להישאר בחוץ, עוד לפני שזה הופך לחרם?
יש סימנים שקטים שקל לפספס, ויש גם דרכים לעזור לילד לחזור להרגיש שייך, רצוי ובטוח בעצמו.
יש ילדים שמספרים מיד.
"הם לא משתפים אותי."
"הם לא הזמינו אותי."
"אף אחד לא רוצה לשחק איתי."
ויש ילדים שהסיפור שלהם מגיע אחרת.
פחות הזמנות אחר הצהריים.
יותר זמן לבד בהפסקות.
ויתור על יום הולדת של ילד מהכיתה.
שאלות חוזרות על מי מגיע ומי לא.
אמירה כמו "לא אכפת לי", שמגיעה יחד עם כתפיים שמוטות או כאב בטן בבוקר.
לפעמים עדיין אין "חרם". אף אחד לא הכריז עליו. אין קבוצה שלמה שפועלת נגד הילד.
ובכל זאת, משהו במפה החברתית שלו מתחיל להשתנות.
השאלה החשובה היא:
איך מזהים את הרגע שבו ילד מתחיל לעבור מהמרכז אל השוליים, ואיך אפשר לעזור לו לפני שהחוויה הזאת מתקבעת?
יחסי חברים הם חלק מרכזי בהתפתחות החברתית והרגשית של ילדים. קבלה חברתית, חברות ותחושת שייכות קשורות להסתגלות לבית הספר, לערך העצמי ולהתפתחות החברתית לאורך זמן. מה שקורה היום עשוי להשפיע גם על האופן שבו הילד ילמד לראות את עצמו בתוך קשרים בהמשך חייו (Ladd, 1999; Schneider, Atkinson & Tardif, 2001; Rubin, Bukowski & Parker, 2006).
דחייה חברתית מתחילה לעיתים הרבה לפני שקוראים לה "חרם"
חשוב להבחין בין כמה מצבים שונים:
- ילד יכול לחוות קושי חברתי נקודתי.
- הוא יכול להיות פחות מקובל בתקופה מסוימת.
- הוא יכול להיות מודר מקבוצה מסוימת, להישאר מחוץ למשחק, להרגיש פחות רצוי או לחוות דחייה חוזרת.
- בריונות, או bullying במובן המחקרי, כוללת בדרך כלל התנהגות פוגעת שחוזרת על עצמה, או שיש לה פוטנציאל לחזרתיות, לצד פערי כוח חברתיים, פיזיים או אחרים. חרם והדרה חברתית מכוונת יכולים להיות מצורות הפגיעה האלה (Gaffney, Ttofi & Farrington, 2021).
לא כל דחייה הופכת לחרם, ולא כל ילד שמרגיש בחוץ נמצא כבר בתוך חרם.
יחד עם זאת, דחייה חברתית משמעותית יכולה להתפתח כתהליך הדרגתי. לפעמים רואים תחילה שינויים קטנים במעמד החברתי, ירידה בכמות ההזמנות, צמצום באיכות הקשרים ושינוי בתחושה של הילד לגבי מקומו בתוך הקבוצה.
במודל שפיתחתי בעבר, "מדחיה לקבלה", או במילים אחרות "יציאה מציר החרם", תיארתי את ציר החרם כמרחב שבו עשויים להימצא מי שרגישים מאוד לדחייה, מי שחווים דחייה, מי שדוחים אחרים, וגם מי שמשתפים פעולה עם דחייה שאחרים יוזמים כלפי צד שלישי. כבר במאמר שכתבתי עם גנית סודאי בשנת 2020 תיארנו את "ציר החרם, הכניסה והיציאה ממנו" כחלק מן העבודה הקבוצתית על מיומנויות חברתיות (לב ארי וסודאי, 2020).
יציאה מציר החרם מתבטאת בכך שנושא הדחייה מפסיק לארגן את תפיסת העצמי ואת ההתנהלות החברתית.
ילד יכול להבין שלא כל מי שאינו בוחר בו מגדיר את ערכו.
הוא יכול לזהות שלעיתים ניסיון של ילד אחר לדחות, להקטין או לגייס אחרים נגדו מספר גם משהו על עולמו של הילד הדוחה, על חוסר הביטחון שלו, על קנאה, על איום שהוא חש או על הדינמיקה הקבוצתית.
ובאותה מידה, יש מצבים שבהם דחייה מתפתחת גם סביב התנהגות של הילד עצמו. ילד יכול להעליב, להתפרץ, להתקשות בוויסות, לדרוש שליטה, להתקשות להתגמש או לפגוע באחרים.
במצבים כאלה, עצם המיקום על ציר החרם יכול להפוך גם למניע לתיקון ולעבודה רגשית. אפשר לעבוד על יחסים בין אישיים, ויסות, קריאת מצבים חברתיים, תיקון לאחר פגיעה ויכולת להיות בקשר באופן מותאם יותר.
מחקרים אכן מצביעים על כך שדחייה חברתית יכולה להשתלב במעגלים שבהם קושי בעיבוד מידע חברתי, פירוש עוין של מצבים ותגובות תוקפניות או לא מותאמות מחזקים זה את זה לאורך זמן (Dodge et al., 2003).
ילדים שחווים דחייה משמעותית עשויים לפתח עם הזמן חרדה חברתית, הסתגרות או תגובות תוקפניות יותר. מכאן החשיבות של עבודה שמחזירה בהדרגה תפיסת עצמי של ילד מוערך, ראוי לאהבה, שייך, ובעל יכולת לתת לסביבתו יחס מותאם ולקבל יחס כזה בחזרה. מחקרי אורך ומטא אנליזות מצביעים גם על קשר דו כיווני בין פגיעות מצד בני גיל לבין קשיים פנימיים כמו חרדה ודיכאון (Christina et al., 2021).
וכמובן, צריך לחשוב גם על הקבוצה שאליה הילד משתייך.
כבר במאמר שכתבתי עם גנית סודאי על טיפול קבוצתי ממוקד מיומנויות חברתיות עסקנו בצורך להתבונן בילד גם מקרוב וגם בתוך ההקשר הקבוצתי הרחב שבו הוא פועל. לפעמים הקושי נמצא בילד, לפעמים בקבוצה, ולעיתים בדינמיקה שנוצרת ביניהם (לב ארי וסודאי, 2020).
מהם הסימנים השקטים שכדאי לשים לב אליהם?
לפעמים הסימן הראשון הוא פשוט שינוי.
ילד שהיה מזמין חברים מפסיק להזמין.
ילדה שהייתה יוצאת להפסקה בשמחה מתחילה לבקש להישאר בכיתה.
ילד שמתחיל לבדוק שוב ושוב מי יושב ליד מי, מי הוזמן ומי נכנס לקבוצת הוואטסאפ.
ילדה שמחכה רק לחברה אחת, ותלויה מאוד בנוכחות שלה כדי להרגיש שיש לה מקום.
סימנים נוספים יכולים להיות:
- ירידה בהזמנות למפגשים, ימי הולדת או קבוצות.
- יותר אמירות כמו "כולם מעצבנים", "אין לי כוח אליהם" או "לא צריך חברים".
- שינוי במצב הרוח סביב בית הספר.
- תלונות גופניות לפני ימים מסוימים, במיוחד כאבי בטן או כאבי ראש.
- הימנעות מהפסקות, טיולים, חוגים או פעילויות חברתיות.
- רגישות גבוהה למה שקורה בקבוצות WhatsApp או במשחקים מקוונים.
- תלות חזקה מאוד בילד אחד.
- ניסיון מתמשך לרצות אחרים כדי להישאר חלק מהקבוצה.
- שינוי בהתנהגות החברתית, למשל הסתגרות, התפרצויות, שתלטנות או ויכוחים רבים יותר.
מחקרי אורך מראים שקיים קשר דו כיווני בין פגיעות מצד בני גיל לבין קשיים פנימיים כמו חרדה ודיכאון. פגיעה חברתית יכולה להגביר מצוקה, ומצוקה יכולה בתורה להשפיע על האופן שבו הילד נכנס למפגשים חברתיים ולהגדיל את הפגיעות בהמשך (Christina et al., 2021).
כשהילד אומר "לא אכפת לי"
לפעמים באמת לא אכפת לו.
לא כל ילד זקוק להרבה חברים, ולא כל ילד רוצה להיות במרכז הקבוצה.
יש ילדים שמעדיפים מעט חברים.
יש ילדים שנהנים מזמן לבד.
יש ילדים שהקצב החברתי שלהם פשוט אחר.
לכן כדאי להקשיב גם למה שקורה סביב המילים.
איך הילד נראה כשהוא אומר "לא אכפת לי"?
האם הוא רגוע?
האם הוא עדיין יוצר קשרים אחרים?
האם יש לו לפחות אדם אחד שהוא מרגיש איתו בטוח?
האם חל שינוי מהתקופה הקודמת?
האם הוא מרגיש שבחר להיות לבד, או שהוא מרגיש שלא בוחרים בו?
ההבחנה בין חברות לבין קבלה קבוצתית חשובה. ילד יכול להיות פחות מקובל בקבוצה הרחבה ועדיין להחזיק חברות טובה ומשמעותית. קשר קרוב אחד או שניים יכולים להיות משמעותיים מאוד עבור תחושת השייכות שלו.
מה קורה לילד כשהוא מתחיל להרגיש שהוא בחוץ?
דחייה חברתית יכולה בהדרגה להשפיע על הדרך שבה הילד תופס את עצמו ומפרש את העולם החברתי.
האם באמת רוצים שאהיה כאן? האם אני רצוי?
האם הילד הזה התכוון לפגוע בי? האם אני פגיע או בסיכון? האם אני חסר אונים?
האם כדאי בכלל לנסות להצטרף? האם אני ראוי להערכה? האם אני שייך?
האם משהו בי לא בסדר? האם אני נחות?
מחקרים על עיבוד מידע חברתי מצביעים על כך שילדים שחווים דחייה עשויים עם הזמן לפרש מצבים עמומים באופן שלילי יותר, לייחס לאחרים כוונות עוינות ולפתח תגובות של נסיגה או תוקפנות (Dodge et al., 2003).
וכך יכול להיווצר מעגל.
הילד נפגע.
נעשה דרוך יותר.
מפרש מצבים חברתיים דרך הפגיעה.
מגיב בעוצמה או נסוג.
והתגובה הזאת משפיעה גם על האופן שבו הקבוצה מגיבה אליו.
זו אחת הסיבות שכדאי לזהות את המעגל מוקדם.
הילד שנדחה אינו תמיד הילד השקט
כשחושבים על ילד דחוי, קל לדמיין ילד ביישן ושקט שיושב לבדו.
לפעמים זה אכן כך.
יחד עם זאת, יש ילדים שמבטאים את הקושי החברתי בצורה אחרת לגמרי.
הם קוטעים.
מתעקשים לקבוע.
מתקשים להפסיד.
נכנסים למשחק בצורה חזקה מדי.
נעלבים במהירות.
מעליבים אחרים או מציקים.
מגיבים בתוקפנות, נכנסים שוב ושוב לעימותים או מתפוצצים.
ויש ילדים שמפגינים הימנעות או התנגדות כמעט לכל הצעה חברתית, או חשים חרדה גדולה כשמציעים להם להצטרף.
גם היכולת לתקשר באופן מותאם בתוך אינטראקציות חברתיות קשורה למעמד החברתי של ילדים בקבוצה, ולכן לפעמים חלק מהעבודה צריך להתמקד ממש במיומנויות של הצטרפות, הקשבה, גמישות, פתרון קונפליקטים ותיקון (van der Wilt et al., 2019).
מה אפשר לעשות כבר בשלב מוקדם?
כדאי להתחיל בהתבוננות מדויקת.
לבדוק אם מדובר באירוע נקודתי או בדפוס.
לשמוע מה הילד חווה.
לברר עם מי הוא כן מצליח להיות בקשר.
לראות באילו סיטואציות הקושי מופיע יותר ובאילו פחות.
לפעמים קשר אחד טוב הוא נקודת התחלה משמעותית יותר מניסיון "לסדר לילד חבורה".
אפשר גם ליצור מפגשים קטנים ומדויקים יותר, סביב תחומי עניין משותפים, ולעזור לילד לחשוב אחרי אירוע חברתי:
מה קרה?
מה הרגשת?
איך פירשת את מה שקרה?
מה אפשר לנסות בפעם הבאה?
המטרה היא להחזיר לילד בהדרגה תחושת יכולת.
מתי לערב את בית הספר, ומתי לשקול טיפול?
כאשר רואים דפוס מתמשך של הדרה, ירידה משמעותית בהזמנות, הימנעות מבית הספר, מצוקה לפני מפגשים חברתיים, פגיעה בביטחון העצמי או הסתבכויות שחוזרות עם ילדים שונים, כדאי להרחיב את המבט.
בבית הספר אפשר לבקש מהצוות להתבונן באופן קונקרטי:
מה קורה בהפסקות?
מי ניגש אל הילד ומי לא?
איך הוא מצטרף למשחק?
מה קורה כשמחלקים לזוגות או לקבוצות?
איך הוא מגיב לקונפליקט?
האם קיימת הדרה פעילה מצד ילדים אחרים?
מחקרים על תוכניות למניעת bullying מראים שעבודה מערכתית של בית הספר יכולה להפחית הן התנהגות פוגעת והן פגיעות מצד בני גיל, גם אם עוצמת ההשפעה משתנה בין תוכניות ומערכות שונות (Gaffney, Ttofi & Farrington, 2021).
טיפול רגשי או קבוצה למיומנויות חברתיות יכולים לעזור כאשר הילד מתחיל לבנות סביב הדחייה תפיסה של עצמו, כאשר החרדה גדלה, כאשר התוקפנות נעשית דרך מרכזית להתמודד, או כאשר חסרות לו מיומנויות שיכולות לעזור לו ליצור קשרים מותאמים יותר.
"מדחיה לקבלה", או במילים אחרות "יציאה מציר החרם"
המטרה אינה רק לגרום לילדים אחרים לבחור בילד.
המטרה היא לעזור לילד לנוע למקום שבו הדחייה אינה מגדירה אותו.
לפתח יכולת לזהות עם מי טוב לו.
לבחור קשרים מיטיבים יותר.
להצטרף לקבוצה.
להחזיק גבול.
לווסת תסכול.
לתקן אחרי ריב.
לשאת מצב שבו ילד מסוים אינו בוחר בו, בלי להפוך את הרגע הזה למסקנה כוללת על הערך שלו.
ובהדרגה לבסס חוויה אחרת:
אני ראוי לאהבה ולקשר.
אני יכול ללמוד איך להיות עם אחרים, ולהישאר גם אני.
זהו בעיניי לב התנועה "מדחיה לקבלה", או במילים אחרות "יציאה מציר החרם".
ולכן השאלה שהייתי מציעה להורים לשאול מוקדם היא:
האם הילד מתחיל להרגיש שאין לו מקום, ומה אפשר לעשות עכשיו כדי לעזור לו למצוא אותו מחדש?
דחייה חברתית היא תהליך שאפשר להתבונן בו, להבין אותו ולהשפיע עליו.
ככל שמזהים מוקדם יותר את מה שקורה לילד, בתוך הילד ובתוך הקבוצה, נפתחות יותר אפשרויות לתנועה חדשה.
מקורות וקריאה נוספת
לב ארי, מ., וסודאי, ג. (2020). טיפול קבוצתי ממוקד מיומנויות חברתיות: Zoom in או Zoom out? זאת השאלה. בטיפולנט, 11.6.2020. המאמר כולל התייחסות ל"ציר החרם, הכניסה והיציאה ממנו". למאמר המקורי בטיפולנט.
Christina, S., Magson, N. R., Kakar, V., & Rapee, R. M. (2021). The bidirectional relationships between peer victimization and internalizing problems in school-aged children: An updated systematic review and meta-analysis. Clinical Psychology Review, 85, 101979. Article.
Dodge, K. A., et al. (2003). Peer rejection and social information-processing factors in the development of aggressive behavior problems in children. Child Development. Full text.
Gaffney, H., Ttofi, M. M., & Farrington, D. P. (2021). Effectiveness of school-based programs to reduce bullying perpetration and victimization: An updated systematic review and meta-analysis. Campbell Systematic Reviews, 17(2). Article.
Ladd, G. W. (1999). Peer relationships and social competence during early and middle childhood. Annual Review of Psychology, 50, 333-359. Article.
Reijntjes, A., Kamphuis, J. H., Prinzie, P., & Telch, M. J. (2010). Peer victimization and internalizing problems in children: A meta-analysis of longitudinal studies. Child Abuse & Neglect, 34(4), 244-252. PubMed.
Rubin, K. H., Bukowski, W. M., & Parker, J. G. (2006). Peer interactions, relationships, and groups. In N. Eisenberg (Ed.), Handbook of Child Psychology: Social, Emotional, and Personality Development (6th ed., Vol. 3, pp. 571-645). Wiley.
Schneider, B. H., Atkinson, L., & Tardif, C. (2001). Child-parent attachment and children's peer relations: A quantitative review. Developmental Psychology, 37(1), 86-100. PubMed.
van der Wilt, F., van der Veen, C., van Kruistum, C., & van Oers, B. (2019). Why Do Children Become Rejected by Their Peers? A Review of Studies into the Relationship Between Oral Communicative Competence and Sociometric Status in Childhood. Educational Psychology Review, 31, 699-724. Article.