בראד פיט הוא הסיפור. אבל הוא לא באמת הנושא
כוכב קולנוע. אחד הגברים המזוהים ביותר בעולם עם יופי, כריזמה והצלחה. אבא לשישה ילדים, ובן זוג לשעבר בתוך אחת ממערכות היחסים המתוקשרות ביותר בעולם.
אבל מה שמעניין אותי כאן אינו הרכילות ואפילו לא השאלה מי צודק בסיפור המשפחתי שלו.
מעניינת אותי נקודה אחרת.
בריאיון שנתן ל־GQ בשנת 2017, בתקופה של משבר אישי ומשפחתי, פיט דיבר על אבהות, על רגשות שמהם נהג לברוח, על שתייה, על טיפול ועל הצורך שלו להסתכל גם על החולשות והכישלונות שלו.
בתוך דבריו נגעה בי במיוחד התנועה מהסתכלות החוצה להסתכלות פנימה: לא רק מה קרה לי, אלא גם מה היה החלק שלי במה שקרה.
הצל ההורי: המקומות שקשה לנו לראות בעצמנו
קרל גוסטב יונג השתמש במושג הצל כדי לתאר חלקים בעצמנו שקשה לנו להכיר בהם או שאינם מתיישבים עם האופן שבו אנחנו רוצים לראות את עצמנו.
בהורות, המפגש עם הצל עלול להיות קשה במיוחד.
רוב ההורים רוצים לראות את עצמם כאוהבים, מגנים, מסורים וכמי שעושים את הטוב ביותר עבור ילדיהם.
ולרוב זה גם נכון.
אבל הורה אוהב יכול גם לטעות.
הוא יכול להיות פגוע כל כך, עד שהוא לא מבחין בכאב של הילד. הוא יכול לכעוס, להיעלב, לדרוש נאמנות, להיות נוקשה, להיעלם רגשית, להפעיל לחץ, להתקשות להתנצל או להיות עסוק כל כך במאבק עם ההורה האחר, עד שהילד נשאב לתוכו.
וזה מקום קשה מאוד להורה.
כי פתאום אין צורך לבחור בין: "אני הורה טוב" לבין "עשיתי משהו שפגע בילד שלי".
שני המשפטים יכולים להיות נכונים באותו זמן.
טעויות הוריות אינן הופכות הורה לאדם רע
מערכות יחסים משמעותיות אינן נבנות משלמות.
גם הורים מסורים עושים טעויות. יש רגעים שבהם אנחנו מגיבים מתוך הפצע שלנו, מתוך פחד, עייפות, בושה, קנאה, חרדת נטישה, תחושת כישלון או צורך עז להחזיר לעצמנו שליטה.
השאלה הטיפולית החשובה אינה: "האם טעיתי אי פעם?"
אלא: "מה אני עושה כשאני מגלה שטעיתי?"
להתגונן
"לא הייתה לי ברירה." "גם הוא פגע בי." "הילד לא מבין מה באמת קרה."
או להתבונן
"מה הילד חווה?" "מה היה החלק שלי?" "מה אני יכול לעשות אחרת מכאן?"
לקיחת אחריות אינה אומרת שכל האחריות מוטלת על הורה אחד.
היא אומרת שאני מפסיק לחכות שמישהו אחר יודה בחלק שלו לפני שאהיה מוכן לראות את שלי.
ריחוק, נתק וניכור הורי – לא כל התרחקות היא אותו הדבר
כשהילד מתרחק מהורה, קל מאוד לחפש מיד הסבר אחד.
לעיתים עולה המושג ניכור הורי.
אבל מבחינה קלינית, חשוב מאוד שלא למהר להצמיד תווית לכל מצב שבו ילד מסרב, נמנע או מתרחק מהורה.
- כעס או פגיעה שהצטברו בתוך הקשר
- פחד או תחושת חוסר ביטחון
- קונפליקט נאמנויות בין ההורים
- מאבק גירושין מתמשך
- השפעה של הורה אחד על תפיסת ההורה האחר
- התנהגות הורית פוגעת או לא מותאמת
- שינויים התפתחותיים וגיל ההתבגרות
- או שילוב של כמה גורמים יחד
לכן, גם כאשר משתמשים במונח ניכור הורי, חשוב להבחין בין מצב שבו ילד מושפע באופן משמעותי מהמסרים ומההתנהגות של הורה אחר, לבין מצב שבו הילד מתרחק כתגובה לחוויות שהתרחשו בתוך הקשר עצמו.
ולפעמים, כמו שקורה במשפחות אמיתיות, התמונה מורכבת יותר ואינה נכנסת לאף קופסה אחת.
ומה קורה כשהילד אינו רוצה להתקרב?
זה אולי אחד המקומות הכואבים ביותר שבהם הורה יכול למצוא את עצמו.
הרצון הטבעי הוא להסביר. להוכיח. לספר לילד מה "באמת" קרה. להחזיר את הקשר. לפעמים אפילו מיד.
אבל ילד שמתרחק לא תמיד צריך עוד הסבר.
לפעמים הוא צריך קודם כל להרגיש שמותר לו לחוות את מה שהוא חווה בלי שההורה יתמוטט, יכעס או ידרוש ממנו לשנות עמדה.
זה אינו אומר להסכים עם כל פרשנות של הילד.
זה אומר להיות מסוגלים להישאר נוכחים גם מול גרסה של המציאות שאינה נוחה לנו.
אחריות בלי אשמה
בטיפול אני עושה הבחנה משמעותית בין אשמה לבין אחריות.
אשמה אומרת: "אני אדם רע."
אחריות אומרת: "יש משהו שעשיתי, או משהו שלא הצלחתי לעשות, שפגע. אני רוצה לראות אותו ולבחור אחרת."
אשמה פעמים רבות מקפיאה.
אחריות יכולה להניע.
אחריות הורית יכולה לכלול:
- להקשיב בלי למהר להתגונן
- לשאול מה הילד חווה ולא רק מה התכוונו
- להכיר בפגיעה גם כשלא התכוונו לפגוע
- להתנצל בלי להוסיף מיד "אבל"
- לשנות התנהגות ולא להסתפק במילים
- לכבד גבול שהילד מציב
- להיות עקביים לאורך זמן
הטעות חשובה. אבל גם הצעד שאחריה
בשנת 2019, בשיחה בין בראד פיט לאנתוני הופקינס שפורסמה ב־Interview Magazine, השניים דיברו על טעויות, חרטה, סליחה עצמית והאפשרות שאדם אינו חייב להיות מוגדר לנצח על ידי הרגעים שבהם נכשל.
בעיניי, זהו משפט משמעותי במיוחד גם בהורות.
כי אין הורה שאין לו רגעים שהוא היה רוצה לעשות אחרת.
אבל הילד אינו זקוק רק לכך שנרגיש רע.
הוא צריך לראות שמשהו באמת משתנה.
סליחה ופיוס אינם אותו הדבר
אנחנו נוטים לדבר על סליחה כאילו ברגע שנאמרה התנצלות הקשר אמור לחזור למסלולו.
אבל סליחה ופיוס הם שני תהליכים שונים.
סליחה
יכולה להיות תהליך פנימי. אדם עשוי לבחור לשחרר כעס, משא או אחיזה מתמשכת בפגיעה, גם בלי לחזור לקשר שהיה.
פיוס
דורש שניים. הוא זקוק לביטחון, רצון הדדי, אמון שנבנה מחדש והוכחה לאורך זמן שהקשר יכול להיות אחר.
עבור הורה, זו יכולה להיות אמת מכאיבה מאוד.
אפשר להשתנות. אפשר להצטער באמת. אפשר לרצות את הילד קרוב.
ובכל זאת, אי אפשר לכפות על הילד את קצב התיקון.
ומה חסר כאן כרגע?
בתוך L.V.P® – Love-Based Psychotherapy , הגישה הפסיכותרפויטית האינטגרטיבית שפיתחתי, אחת השאלות שאני חוזרת אליהן היא: מה חסר כאן כרגע?
גם כאשר אנחנו מסתכלים על טעות הורית, אני לא רוצה להישאר רק בשאלה: "מה לא בסדר בהורה?"
אני רוצה לשאול גם: מה חסר לו באותו רגע?
אולי ביטחון. אולי ערך. אולי יכולת לשאת דחייה. אולי רשות להיות פגיע. אולי היכולת להרגיש כאב בלי להפוך אותו לכעס. אולי גבול. אולי ויסות.
אם מתחת לשליטה נמצא פחד מאובדן, התיקון אינו לשלוט טוב יותר.
הוא ללמוד לשאת חוסר ודאות מבלי לנהל את האחר.
אם מתחת לכעס נמצאת בושה, התיקון אינו להכחיש את הכעס.
הוא לפתח יכולת לשאת את הבושה מבלי להפוך אותה להתקפה.
אם מתחת לדרישה לקרבה נמצא פחד להינטש, התיקון אינו לדרוש מן הילד לחזור.
הוא לבנות בהדרגה מערכת יחסים שבה קרבה אינה חובה, אלא אפשרות בטוחה יותר.
אז מהו תיקון הורי אמיתי?
תיקון אינו ניסיון למחוק את העבר.
הוא גם אינו ניסיון לשכנע את הילד שהעבר לא היה נורא כמו שהוא זוכר.
תיקון הוא האפשרות ליצור בהווה ובעתיד חוויה אחרת.
לראות
להיות מסוגלים לשמוע את החוויה של הילד, גם כאשר היא מכאיבה לנו.
להכיר
לומר באופן ברור: "אני מבין שהיה משהו בדרך שלי שפגע בך."
לשנות
להפוך את ההבנה להתנהגות חדשה, עקבית ולא רק לרגע של חרטה.
להמתין
לתת לקשר זמן, בלי לדרוש מהילד להוכיח שההתנצלות התקבלה.
אולי זה החלק הקשה באמת: להפסיק להיות "ההורה הטוב" לרגע
יונג דיבר גם על הפרסונה: הפנים שאנחנו מפנים לעולם והזהויות שבתוכן אנחנו רגילים להכיר את עצמנו.
"הורה טוב" יכול להיות חלק משמעותי מאוד בפרסונה שלנו.
ולכן כאשר הילד אומר: "פגעת בי", התגובה הראשונית עלולה להיות כמעט קיומית.
אם פגעתי בו, מי אני?
אבל דווקא שם יכולה להתחיל אינטגרציה.
זו אינה החלשה של ההורות.
בעיניי, זו אחת הצורות הבוגרות ביותר שלה.
אז למה דווקא בראד פיט?
מפני שדמויות ציבוריות מאפשרות לנו לפעמים להתבונן מרחוק בשאלות שקשה הרבה יותר לפגוש מקרוב.
הצלחה. אהבה. גירושין. אבהות. כישלון. ריחוק. בושה. חרטה. סליחה. והתקווה שאפשר עדיין לעשות משהו אחר.
אין לי דרך לדעת מה בדיוק התרחש בתוך משפחתו של בראד פיט, ואין זו מטרתו של המאמר.
אני גם לא מאבחנת אותו ולא את ילדיו.
אבל הדברים שבחר לומר בפומבי על חולשות, רגשות, אבהות, טעויות והצורך להשתנות, פותחים בעיניי שיחה חשובה על משהו אנושי מאוד.
מקורות וקריאה נוספת
- Paterniti, M. (2017). Brad Pitt Talks Divorce, Quitting Drinking, and Becoming a Better Man. GQ Style.
- Pitt, B. & Hopkins, A. (2019). Anthony Hopkins Talks to Brad Pitt About Movies, Mortality, and Mistakes. Interview Magazine.
- Jung, C. G. (1966). Two Essays on Analytical Psychology. Collected Works, Vol. 7.
- Jung, C. G. (1969). Aion: Researches into the Phenomenology of the Self. Collected Works, Vol. 9, Part II.
- Association of Family and Conciliation Courts (AFCC) & National Council of Juvenile and Family Court Judges (NCJFCJ). Joint Statement on Parent-Child Contact Problems. 2022.
- American Psychological Association. חומרים מקצועיים בנושא יחסי הורה־ילד, סכסוכי משמורת והצורך בהערכה זהירה ורב־גורמית של מצבי ריחוק וסרבנות קשר.
לא תמיד אפשר לתקן את מה שהיה. אבל אפשר לבחור מה נעשה מכאן.
לפעמים התיקון מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לשאול מי צודק יותר, ומוכנים לשאול: מה אני יכול לראות היום שלא הייתי מסוגל לראות אז?
לא מתוך מחיקה של עצמנו. לא מתוך ויתור על האמת שלנו. אלא מתוך אחריות, אהבה, גבולות והאפשרות לבחירה חדשה.