כוכב קולנוע? אחד הגברים המזוהים ביותר בעולם עם יופי, כריזמה והצלחה? בן זוג לשעבר בתוך אחת ממערכות היחסים המתוקשרות ביותר של הוליווד? אבא? אדם שטעה? אדם שנפגע? אדם שפגע?
אולי כל התשובות נכונות.
וזו בדיוק הסיבה שבראד פיט הוא נקודת פתיחה מעניינת לשיחה שהיא בעצם הרבה פחות על בראד פיט והרבה יותר על כולנו: מה קורה כשאדם מגלה שהצל איננו רק משהו שעשו לו, אלא גם משהו שהוא עצמו חולל?
אין כאן ניסיון לאבחן אדם שמעולם לא פגשנו, לקבוע מה התרחש בחייו הפרטיים או לבחור צד בסיפור משפחתי שאיננו שלנו. יש כאן ניסיון להתבונן בדברים שאמר פיט בעצמו בראיונות פומביים, ולשאול דרכם שאלה אנושית וטיפולית: מה אדם עושה כשהדימוי שהיה לו על עצמו כבר אינו מספיק כדי להכיל את המציאות?
הפרסונה: מי שאנחנו מציגים לעולם
קרל גוסטב יונג השתמש במושג פרסונה כדי לתאר את הפנים שאנחנו מפנים כלפי העולם: התפקידים, הזהויות, האופן שבו אחרים מכירים אותנו והאופן שבו למדנו להיות כדי להשתייך, להצליח ולהיות אהובים.
הפרסונה איננה בהכרח זיוף. כולנו זקוקים לה. אנחנו הורים, בני זוג, מטפלים, מנהלים, חברים, אנשים חזקים, אנשים מצליחים.
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מאמינים שהפרסונה היא כל מי שאנחנו.
אדם יכול לראות את עצמו כאוהב, נדיב, מצליח, רגיש ואכפתי - ובכל זאת לגלות שבמצבים מסוימים הוא גם פוגע, נסגר, בורח, מתפרץ, מקהה רגשות או מתקשה לשאת את הכאב של עצמו ושל אחרים.
זה לא מבטל את הטוב שבו. וזה גם לא מבטל את הפגיעה.
כשהסדק בפרסונה נפתח
במאי 2017, בריאיון אישי ל־GQ Style עם העיתונאי מייקל פטרניטי, פיט דיבר בגלוי על תקופה של משבר ועל האופן שבו התמודד במשך שנים עם רגשות קשים.
הוא סיפר כי הפסיק לעשן קנאביס שנים קודם לכן, אך המשיך לשתות, וכי בתקופה שקדמה לריאיון השתייה הפכה, לדבריו, לבעיה. הוא דיבר גם על הניסיון להפסיק להקהות רגשות ולהתחיל לפגוש אותם.
מעניין שלא עצם הווידוי הוא הנקודה החשובה כאן.
הנקודה היא הרגע שבו אדם מתחיל להפסיק לשאול רק: "מה עשו לי?" ומוכן לשאול גם: "מה אני עושה עם מה שקרה לי?"
הצל: מה שאנחנו מתקשים לזהות בעצמנו
אצל יונג, הצל כולל חלקים באישיות שאנחנו מתקשים לזהות, לקבל או להחזיק בתוך הדימוי המודע שלנו על עצמנו.
לפעמים אלה חלקים שאנחנו מתביישים בהם: כעס, קנאה, תלות, צורך בשליטה, אנוכיות, תוקפנות או פחד.
אבל הצל איננו רק "החלק הרע". גם כוח, יצירתיות, מיניות, עצמאות ויכולת לומר לא יכולים להידחק לצל כאשר למדנו שאסור לנו להיות כאלה.
המפגש עם הצל מתחיל להיות משמעותי כאשר אנחנו מפסיקים להתייחס אליו כאל אויב שצריך להעלים ומתחילים לשאול: מה החלק הזה מנסה לעשות עבורי, ומה המחיר של הדרך שבה הוא עושה זאת?
להכיר
לראות את ההתנהגות ואת השפעתה בלי למהר להצדיק אותה.
להבין
לברר איזה כאב, פחד, חסר או צורך נמצאים מתחתיה.
לקחת אחריות
להכיר בכך שהסבר אינו מוחק את ההשפעה שלנו על אחרים.
לבחור מחדש
לפתח דרך אחרת לפגוש את אותו צורך או אותו כאב.
לא הטעות בלבד - אלא מה שקורה אחריה
שנתיים לאחר מכן, בדצמבר 2019, פיט שוחח עם אנתוני הופקינס ב־Interview Magazine. השיחה עסקה בין היתר בטעויות, חרטה, אנושיות והאפשרות להשתנות.
יש במשפט הזה משהו חשוב מבחינה טיפולית.
אדם איננו רק הטעות שלו. אבל הוא גם איננו פטור מן האחריות עליה רק מפני שהוא מסוגל להסביר מדוע טעה.
השאלה המעניינת היא: מהו הצעד הבא?
האם אני ממשיך להתגונן? האם אני מסביר למה הייתי מוכרח? האם אני דורש שיבינו אותי? או שאני מסוגל להחזיק בו־זמנית גם את הכאב שלי וגם את ההשפעה שהייתה לי על אדם אחר?
אחריות בלי אשמה
בטיפול אני עושה הבחנה משמעותית בין אשמה לבין אחריות.
אשמה לעיתים נשמעת כמו: "אני אדם רע."
אחריות נשמעת אחרת: "עשיתי משהו שפגע. אני רוצה להבין מה קרה שם, לשאת את ההשלכות ולפעול אחרת."
אחריות יכולה לכלול:
- הכרה ברורה בפגיעה
- התנצלות שאינה מלאה בהסברים והצדקות
- שינוי ממשי בהתנהגות
- ניסיון לתקן כאשר תיקון אפשרי
- כיבוד הגבולות של האדם האחר
- הסכמה לכך שלא כל קשר יחזור להיות כפי שהיה
לפעמים האדם שפגענו בו אינו רוצה קשר.
וזה אחד המבחנים הקשים של אחריות: להיות מוכנים להשתנות גם בלי לקבל בתמורה את התוצאה שרצינו.
סליחה ופיוס אינם אותו הדבר
אנחנו נוטים לדבר על סליחה כאילו היא אמורה להחזיר יחסים לקדמותם.
אבל סליחה ופיוס הם שני תהליכים שונים.
סליחה
יכולה להיות תהליך פנימי של אדם שמבקש להשתחרר מכעס, משא, נקמה או אחיזה מתמשכת בפגיעה.
פיוס
דורש שני אנשים. הוא מחייב מידה מסוימת של אמון, ביטחון, רצון הדדי ויכולת לבנות מערכת יחסים חדשה.
לעיתים זו אחת מצורות האהבה הבוגרות ביותר: להכיר בכך שהרצון שלנו בפיוס אינו מעניק לנו זכות לפיוס.
ומה חסר כאן כרגע?
בתוך L.V.P® – Love-Based Psychotherapy , הגישה הפסיכותרפויטית האינטגרטיבית שפיתחתי, אחת השאלות שאני חוזרת אליהן היא: מה חסר כאן כרגע?
מאחורי התנהגות שפוגעת באחר יכול להיות צורך שלא קיבל מענה: ביטחון, נראות, שייכות, ערך, חופש, גבול, קבלה, קרבה, יכולת לנוח או רשות להיות פגיע.
ההכרה בחסר אינה אמורה להצדיק פגיעה.
להפך.
אם אני מזהה שמתחת לשליטה נמצא פחד מאובדן, התיקון איננו להמשיך לשלוט טוב יותר. הוא ללמוד לשאת אי־ודאות, לבקש קרבה ולהישאר נוכח גם כשאינני שולט בתוצאה.
אם מתחת לכעס יש בושה, התיקון אינו להכחיש את הכעס. הוא לפתח יכולת להחזיק את הבושה בלי להפוך אותה להתקפה על האחר.
אם מתחת לריחוק יש פחד מתלות, התיקון יכול להיות ללמוד להישאר בקשר בלי להרגיש שאני מאבד את עצמי.
תיקון איננו מחיקת העבר
אנחנו לא יכולים לחזור אל הרגע שלפני המעשה, לפני המילים או לפני הפגיעה.
אי אפשר לשנות את מה שהיה.
אבל אפשר לשנות את היחסים שלנו עם מה שהיה, ואת האופן שבו אנחנו פועלים ממנו והלאה.
ויקטור פרנקל כתב על החופש האנושי למצוא עמדה ומשמעות גם בתוך נסיבות שלא בחרנו. גם ניטשה, בדרכו, חזר שוב ושוב אל האפשרות לא רק לשרוד את החיים אלא להפוך את מה שעברנו לחומר שממנו אנחנו נעשים.
התיקון איננו דרישה שהעבר יהפוך לטוב.
הוא האפשרות שהעבר לא יהיה הדבר היחיד שקובע מי נהיה מכאן.
אינטגרציה: להפסיק לבחור בין "אני טוב" ל"אני רע"
אחת התנועות העמוקות בטיפול היא היכולת לצאת מהחלוקה הילדית: או שאני טוב - או שאני רע.
אדם בוגר יותר מבחינה רגשית יכול בהדרגה לומר:
זו איננה הקלה באחריות.
זו דווקא האפשרות לקחת אחריות מבלי להתפרק ממנה.
כאשר הצל כבר איננו חייב להיות מוסתר, יש פחות צורך להשליך אותו על אחרים, להאשים, להכחיש או לנהל מלחמה מתמדת על השאלה מי הטוב ומי הרע בסיפור.
ולמה בכלל בראד פיט?
מפני שדמויות ציבוריות הן לעיתים מסך שעליו אנחנו מקרינים סיפורים גדולים: הצלחה, יופי, אהבה, בגידה, נפילה, כעס, חרטה, סליחה ותיקון.
אבל המאמר הזה אינו מבקש לקבוע מי צודק בסיפור חייו של בראד פיט.
הוא מבקש להשתמש בכמה דברים שהוא בחר לומר בפומבי כדי לשאול משהו על החיים שלנו.
מקורות וקריאה נוספת
- Paterniti, M. (2017). Brad Pitt Talks Divorce, Quitting Drinking, and Becoming a Better Man. GQ Style.
- Pitt, B. & Hopkins, A. (2019). Anthony Hopkins Talks to Brad Pitt About Movies, Mortality, and Mistakes. Interview Magazine.
- Jung, C. G. (1966). Two Essays on Analytical Psychology. Collected Works, Vol. 7.
- Jung, C. G. (1969). Aion: Researches into the Phenomenology of the Self. Collected Works, Vol. 9, Part II.
- Frankl, V. E. Man's Search for Meaning.
- Nietzsche, F. Twilight of the Idols.
אז מה נדרש מאדם כדי לחולל את עצמו מחדש?
אולי לא שלמות.
אולי דווקא היכולת להסכים לראות גם את מה שפחות נעים לראות. להכיר בכאב שלנו מבלי להשתמש בו כדי למחוק את כאבו של האחר. לקחת אחריות מבלי להפוך את עצמנו לאשמה. ולבחור שוב - גם כאשר אין לנו שליטה על האופן שבו האחר יבחר להגיב.
כי לפעמים הצעד המשמעותי ביותר אינו למחוק את הצל, אלא ללמוד לפגוש אותו ולבחור מה נעשה איתו מכאן.
לקריאה על L.V.P® – פסיכותרפיה מבוססת אהבה